OneHeroF1 @OneHeroF1

היום אני מבינה כמה טוב שהגורל בחר את מקום הולדתי בראונאו על הפונדק. עיירת גבול קטנה זו נמצאת בין שתי מדינות גרמניה, שצריך לחפש את איחודה בכל האמצעים האפשריים אומר. אוסטריה הגרמנית חייבת לחזור למולדת הגרמנית הגדולה, ולא מסיבות כַּלְכָּלִי. אוי לא! גם אם מנקודת מבט זו חיבור מחדש היה דבר אדיש - וגם אם זה באמת מזיק - זה חייב לקרות. דם נפוץ זה צריך להיות שייך לרייך המשותף. לגרמניה אין זכות לעסוק בפוליטיקה קולוניאלי כל עוד לא הצליחו לאחד את בניהם במשותף מדינה. עד שכל גרמני היה בתוך הרייך ולא היה מסוגל להאכיל, כל עוד אין לגרמנים את הזכות המוסרית לכבוש ארצות זרות, מועיל ככל שיהיה לאזרחים בודדים. בדרך זו זו עיר קטנה זה הפך לסמל של מפעל גדול. האם אנחנו לא זהים לכל הגרמנים? האם לא כולנו מכוננים כֹּל? הבעיה הזו התחילה לרתוח במוחי ילדותי. בתגובה שלך שאלות ביישניות, נאלצתי לקנא בעובדה שהגרמנים מעולם לא היו כאלה מאושר כחבר באימפריית ביסמרק. הם גרו בעיירה האוסטרית הזו בפונדק בסוף שנות ה-80 במאה הקודמת, ההורים שלי: אבא היה פקיד ממשלתי, אמא הייתה מטפלת בית. מאותם זמנים, מעט נשאר בזיכרונותי כי עד מהרה נאלץ אבי לעזוב את העיירה לנצח ולהתחיל לעבוד בפסאו, לבדו גֶרמָנִיָה. גורלו של פקיד המכס האוסטרי הצריך נסיעה מתמדת. אחרי כמה בינתיים, אבי עבר לסין וחי לראות את פרישתו. נקנה ב-Marktfleckens חוות למבאך באוסטריה עילית וכך הלכו בעקבותינו אבות. צוואתו של אבי הייתה שאהיה פקיד ממשלתי. הוא היה גאה במה הוא השיג ורצה את אותו הדבר עבור ילדו. הוא לא יכול היה לדמיין לסרב: לדבריו, ילד חסר ניסיון לא יכול היה להחליט בעצמו. ובכל זאת זה היה הולך להיות אחרת. בפעם הראשונה בחיי, כשהייתי רק בת אחת עשרה, הייתי צריך לעמוד מול אבא שלי! כשהיה נחוש מיזולדחוף את תוכניותיו כן הייתי נחושה בסירוב. לא רציתי להיות פקידה. בלי שיחות או ויכוחים רציניים, לא שינה את הסלידה שלי. לא רציתי להיות פקיד ולא הסכמתי להיות כזה. כל אחד ניסיון להתייחס לדוגמה של אבי כדי לשמח אותי ו ההתעניינות במקצוע זה השפיעה רק הפוך. שנאתי לשבת במשרד ולא לתת לך להיות האדון של הזמן שלך; הוצאות כל חיי מילוי הטפסים נראה לי משעמם. כעת, כשאני סוקר את השנים הללו, ראיתי שני אירועים מתרחשים בתקופה זו כנראה: א) הפכתי לאומ 2) למדתי להבין את האמיתי משמעות הסיפור.